ואתמול, היו לי ציפורים, ציפורי אהבה, פעם הביאו אותם בהפתעה לחדר הגדול שלי ושל שלי. בכלוב עם רצפה לבנה. אולי בהתחלה אלו היו ציפורים אחרות. אני רציתי ציפורי אהבה כי ראיתי אותם בטלויזיה בתוכנית כמו זאפ לראשון נדמה לי. ואמרו שהן ציפורים שאפשר להחזיק. ציפורי אהבה כי הן חיות בזוג. אבל אחר כך אולי נשארה לנו רק אחת. אני לא זוכרת איזה שמות היו לציפורים שלי. הן היו ירוקות והלחי שלהן היתה אדומה, אולי אחת היתה יותר אפורה מהשניה, והיא היתה הנקבה. ואחר כך ציפור קוקטיל, אפורה עם ציצית. זה היה בבית ברחוב בוטקובסקי. במרפסת שלי. אולי לתוכי קראו ציפור. כמו שלפיל הקטן קראו פיל. כמו שלדוב קראתי דוב. אולי קקדו, או קוקו, אולי שלי תזכור למרות שהציפורים והעכברים היו רק שלי. אף אחד מהתוכים לא אף פעם לא אהב אותי כמו שתכננתי. אף אחד מהם לא היה נראה מרוצה. פעם היו ביצים לבנות קטנות מאוד בתוך הכלוב הטלה שהיה כמו בית עץ קטן שמותקן על הסורגים של הכלוב ברזל. אני לא זוכרת מה קרה לגוזלים. כל התוכים ברחו בסוף. זה תמיד העציב אותי. אחר כך כשגרתי בירושלים עם אנה הלכנו לקרקס והתקבלנו לקבוצה בערב הראשון. אני זוכרת כניסה רחבה ובטון, רצפה מתרוממת בעליה בכיוון האולם ספורט. זה בית ספר. בחוץ אבן ירושלמית בפנים בטון. וחדר הלבשה לבנים וחדר הלבשה לבנות. וספסלים לאורך הקיר, ותקרה גבוהה בלי סיבה. וחלונות למעלה. והיה ילד אחד מאוד קטן שהתאמן בחוג של הילדים, הוא ידע מעט עברית או דיבר מעט או היה קצת אוטיסטי, והשיער שלו היה שחור מאוד והידים דקות והרגלים, והעיניים בורקות מאוד, ותזזית, וקפיציות, והינו רצים יחד או צוחקים, אני הייתי המאמנת וקראתי לו ציפור. אחר כך אבא שלו לא הסכים שהוא יבוא יותר ואלישבע המנהלת של הקרקס אמרה שהוא מחטיף לו מכות רצח ואין מה לעשות.