אני זוכרת

נכתב בזמן אחר לגמרי לא מזמן:

על זיכרון – או בשבחי האגרנות אנחנו עוברות דירה. עברנו. עומר פה איתי אבל הוא ילך בקרוב. זה לא הבית שלו זה הבית שלי. זה לא הבית שלי זה הבית של ג'מאל. שושי מוציאה את הדברים מוכנית מתוך הארגזים ומסדרת על המדפים. הבית שלה בארגזים. אצלי זה הכי שיט רנדומלי. יש כמה דברים מייסרים בתהליך הזה. לא מיינתי את הדברים לפני המעבר. אני ממיינת אותם עכשיו. המיון מייסר. הוא מציב שתי ברירות. או שאני שומרת או שאני זורקת. הוא מציב שתי ברירות, או שאני יודעת מי אני או שעוד לא גיליתי. למשל, ערמת הבובות הישנות. צפרדע, עכברים שמתחבקים, בובת מיקי מאוס, חתולה לבנה עם אף ורוד וקשקוש על הבטן, ליצן, אלו תמיד היו שם. חתול מבד תכלכל פרחוני, דובה ורודה, אריה קטן, אלו הגיעו מוקדם מאוד. סנאי, בובות מבד מגבת, בובת הולי הובי עם תלבושת מלאה (היא תחליף של בובה ללא תלבושת שאנטיה נתנה לי פעם מתוך האוסף שלה. בימי השוק מצאתי פעם אחת כזו לבושה, איזו התרגשות, אז היה קל להחליף את המקורית בחדשה, זהה, לבושה), בובת טיף טיף (היתה לי גם תחפושת תואמת, גיל 5? הבובה חסרה את הכובע האדום, לתחפושת היה שיער בד סינטטי ארוך צהוב), בובת ארנב, בובת פיל צבעונית קטנה, אני זוכרת מתי כל אחת מהן הופיעה. צביר זיכרונות חומרי. שאלה ראשונה: באיזה אופן אנחנו אמורים לזכור? (אמורים של משהו שאני חייבת למצוא לו שם, ההנחה שיש לאדם טבע, ההסתמכות האנתרופולוגית לכאורה על עבר קהילתי – שבטי כלשהו, עבר של כפר מדומיין, מקום שאף פעם לא עוזבים אותו, בית שהוא כל העולם הקיים.) באיזה אופן אנחנו אמורים לזכור? האם הזיכרון אמור להיות חבוי בי כמו גרעין שבלעתי, זיכרון פנימי, לכל אחת זיכרון משלה. התפיסה של האדם המנותק, יש לו זיכרון משלו, הוא הולך בעולם הגדול וכולו צביר זיכרונות עטוף בשר. איפה גדלת? באתי מאיזה מקום. אני מישהי. אני זוכרת. הזיכרון כך הוא מעין מכשיר להבניה של האינדיבידואל. אי אפשר לחשוב על הזיכרון בצורה אחרת. המהות שלו היא פנימית, אישית. אני עשויה מזיכרונות, וזיכרונות הם ישויות מנטליות, הן רוחות הרפאים של היחיד, הם האלים פרטיים, הם שלי. או, (ועכשיו במעבר לשבט המדומיין, טריטוריה קבועה? אנחנו יושבים על אדמה? חקלאים בבקתות בוץ? כפר דייגים על הים, בתי במבוק? לא טיילתי בעולם ולא ראיתי שום דבר, עומר שאל למה בעצם היסטוריה ולא אנתרופולוגיה, אני חייבת להודות שמאגר הדימויים שלי דל.) זיכרון קולקטיבי. מילים טעונות. פתאום הפואנטה של הכתיבה הזו נראת קצת פחות מלהיבה. כמובן, מושג קיים, זיכרון קולקטיבי, יש לך מה לחדש? אני שמה את זה בצד, אני אבדוק רגע אם הזיכרון הקולקטיבי שאני מתכוונת אליו הוא זה המוכר. בחזרה לאוסף הבובות. אני מוציאה אותן מתוך איזה ארגז, ומתבוננת בהן. הן מכוערות ומרוטות. הפרווה שלהן גסה. מוכתמות, האפים של רבות מהן חסרים. אני מסתכלת עליהן בעיניים זרות. אין בהן כל ייחוד. כמובן, אפשר להפריד את אלו שהן יפות יותר. עבודת יד יותר. משהו שאפשר לראות בו את העבר, גם מבחוץ, אבל זה יפספס את הנקודה. ובכל זאת, יש אדם בעולם שיסתכל בהן ויראה כמוני את העבר. אחותי. יש מהות יותר בסיסית לקשר דם? מה מייחד את הקשר של אחים אם לא השותפות בהכי הרבה זיכרונות חיים? הזיכרון כדבק. זיכרון חיצוני. האם אפשר לחשוב על העולם כנשא של זיכרון במקום על המוח? הזיכרון כעצם מוחשי? חפץ זיכרון? זה נשמע כמו פמפלט שמתלווה לאמנות במוזיאון הרצליה. הייתי נוסעת לשם עם אמא לפעמים. אהבתי את זה, זיכרונות יפים. כמובן, אמא שלי מתה ומאז אני עסוקה יותר בזיכרון. התקלקל ההארד דיסק החיצוני הכי יקר שלי. אז לא חפץ זיכרון, אנחנו לא במוזאון, אנחנו בסיור באנתרופולוגיה הדמיונית. חקר מקורות התרבות, טבע האדם. אנחנו חיים בכפר, ובאותו מקום כולנו גדלנו. אני לא מדברת על הפגישה של ישראלים בחו”ל, למרות שאני כן. אני כן, אבל מנסה לחשוף איזה טבע, שמתכחשים לו, במקום לומר, כן ככה זה, אנשים נוטים להתרפק יחד בנוסטלגיה על מה שמשותף אני שואלת, איך זה כשאף אחד לא עוזב אף פעם את ישראל. והיא קטנה, בדיוק בגודל הזה שאומרים שהוא האפשרות שלנו לזכור. 300 שמות ופרצופים? 1000? לחיות בתוך הכפר. הכפר שכולו מכיל זכרונות, הכפר עשוי מזכרונות. אף אחד לא זוכר שום דבר לבד. שום זיכרון הוא לא פרטי. תמיד היה שם מישהו. תמיד המישהו הזה נשאר. הזיכרון הוא לא במוח, הוא באדמה ובתווי הנוף. הקולקטיביסטית בונה פה תזה. כן כן. הזיכרון הפרטי מבנה אינדיבידואל כצביר זכרונות קריסטלי, הזיכרון הופך לרכוש פרטי. הזיכרון המשותף מבנה קודם כל קהילה, זוכרת, שחייה בתוך סביבה שמהווה זיכרון חיי. אפשר גם לחשוב על תפיסות עבר והווה, תפיסות זמן שונות שעולות מזה אבל זה לא למסגרת הטקסט הזה. והיחיד בקהילה הזוכרת, מהו? נקודה שנעה בחול. שרטוט בחול. נמלה בקן. בחזרה לחפצים. למעבר דירה. לאוסף הבובות. לרצון להפטר ממנו. מהחלון של הסלון בבית החדש רואים את השמים ואת הכוכבים. אני לא רוצה להסתכל. אני כועסת על עומר שהוא הולך. אני לא רוצה בית כל כך גדול שאצטרך לזכור לבד. אני כועסת על כל הזמן שנרשם בי ורק בי. איזה קיום יש לזיכרונות שאני צוברת מהבית החדש שלי. השותפות עם שושי מכעיסה אותי, לא איתה אני רוצה לזכור. לשי אין אחים ואחיות עכשיו, היו לה אבל עכשיו כבר לא. כי הן לא כאן לצבור זכרונות יחד. הדבר האיום ביותר בלגדל ילדה לבד זה העול הנורא של זכרונות שרק אני יכולה לשמור. המחשבה הכי כואבת של הזמן האחרון היא זו שאומרת שעשיתי טעות. הייתי צריכה לדעת, הייתי צריכה לדעת מה הדבר החשוב ביותר וברגע שנפרדתי מאיל הייתי צריכה למצוא לשי אחים ואחיות. הייתי עוברת לקיבוץ, לנווה איתן, לבית שיכון, למקום עם חברים, יד אליהו, לא היו לי חברים, רציתי להיות שוב בת 18, הייתי, השארתי את שי בבית, יצאתי לטפס. בדידות. בחזרה לחפצים. לשמור את אוסף הבובות, זה לומר שאני רוצה בית. כמות הארגזים שהעברנו מעידה עלי שאני לא נוודית. עוד ועוד ארגזים והדברים בתוכם אמורים להיות שלי. אני לא מצליחה לקחת על זה אחריות. אני לא יודעת מה מכל זה שלי. ערמה זמנית תמידית של חפצים שזזה איתי לאן שאני הולכת. הם אומרים משהו שאני לא מוכנה להזדהות איתו. לקחת אחריות. זה הבית של שי. אני עצובה נורא. הכתיבה נתקעת. זה הבית של שי ואני לא רוצה בו. הוא לא שלי. בטח שאני כועסת על עומר. הוא לא רוצה וגם אני לא רוצה אבל רק לאחד מאיתנו יש ברירה. הוא אורח. אם רציתי לגדל את הילדה שלי לנדוד הייתי צריכה להתחיל מוקדם יותר. ולמה לנדוד? כי הצביר החומרי הזה מזכיר לי יותר מדי את השבט, וההשוואה כל כך גרוטסקית ועצובה. שברי שבט בתוך בתים, אני לא מזדהה עם זה, אני לא רוצה להיות בורגנית. הכל זמני, הכל מקרי, לא אכפת לי לנדוד בין דירות עם ארגזים של חומרים מתכלים. כל החפצים שאני לא מזוהה איתם, כל הדברים שהם לא אני. מה אכפת לי, יש לי כסף, שעברו איתי דפי טיוטה, שיעברו איתי תבלינים, שיעברו איתי בגדים, אני משתמשת בהם עד שהם הופכים לסמרטוטים. אבל בתוך כל הדברים האלו, מסתתרים הדברים שלי. ארגז בובות, ארגז של בגדים שאני לא יכולה לזרוק. הציורים של שי. המכתבים שלי. אני בשביל שי ההורים שלי. החיים שלה נוצקים לתוך המיכל שאני נותנת לה. אני אחראית לשמור לה על הציורים. אני לא זוכרת את המילה הראשונה ששי אמרה. אין לי עם מי. החיים שהיו לנו היו השבר של החיים שלי. אני שומרת על הציורים שלה. אני לא יודעת למה. מה נעשה איתם? נבנה מהם קירות לאיזה בית? הם יהפכו אותנו לשתיים יחד? נזכור יחד? אני לא זוכרת כלום. הדברים שלי צריכים בית. הם צריכים מקום, הם לא צריכים להיות מטלטלים. אולי מחסן. אין לנו בית של ההורים. אין לי כפר לחזור אליו ואין לי חברים שאפשר לדבר איתם על זכרונות משותפים. נגה בטח זוכרת, פוקהונטס, כפכפי אצבע מרופדים. ראש אולי זוכר, רישומים קטנים, אני ישנה במזרון ליד, פלוצים מביכים. מאי אולי זוכרת אבל ממנה תמיד נושבת צינה קפואה. קשת, גורי, אסי. אני לא יודעת אם האנשים האלו רוצים לזכור אותי. מיכל. אני לא חברה של אף אחד מהאנשים שיש להם זיכרון משותף איתי. רק שלי. ועילי קטן מדי. ואמא שלנו מתה. ואבא שלי ממציא זיכרונות וזה רק מפחיד. לשמור את הבובות זה לומר, אני שומרת את הזכרונות של עצמי. רציתי כמובן לבנות פה קייס פוליטי. כולנו נוודים וכולנו מוותרים על הכפר. כולם מזלזלים באגרנות. אגרנות אומרת: זה חשוב, אני לא בודד, אני לא אינדיבידואל, אני צביר חומרי. אפשר לראות עלי ומסביבי את הפנים שלי. את הבפנים שלי. אני יכול לספר סיפור לכל חפץ אבל לא כל סיפור יכול להיות מסופר עלי, החפצים מגבילים את החופש, גם את החופש להיות זיקית. נוודות היא ערך קפיטליסטי, אגרנות היא שמרנות של עולם ישן נעלם. רק בבית יש לדברים הקשר וטעם. רק בבית אנשים חיים סיפור פרטי. נוודים זזים בתוך המטריקס, אין להם בית ואין להם התנגדות. מספיק לכתוב עכשיו עלמה. את צריכה ללמוד איך לכתוב, לא ככה.

ואתמול, היו לי ציפורים, ציפורי אהבה, פעם הביאו אותם בהפתעה לחדר הגדול שלי ושל שלי. בכלוב עם רצפה לבנה. אולי בהתחלה אלו היו ציפורים אחרות. אני רציתי ציפורי אהבה כי ראיתי אותם בטלויזיה בתוכנית כמו זאפ לראשון נדמה לי. ואמרו שהן ציפורים שאפשר להחזיק. ציפורי אהבה כי הן חיות בזוג. אבל אחר כך אולי נשארה לנו רק אחת. אני לא זוכרת איזה שמות היו לציפורים שלי. הן היו ירוקות והלחי שלהן היתה אדומה, אולי אחת היתה יותר אפורה מהשניה, והיא היתה הנקבה. ואחר כך ציפור קוקטיל, אפורה עם ציצית. זה היה בבית ברחוב בוטקובסקי. במרפסת שלי. אולי לתוכי קראו ציפור. כמו שלפיל הקטן קראו פיל. כמו שלדוב קראתי דוב. אולי קקדו, או קוקו, אולי שלי תזכור למרות שהציפורים והעכברים היו רק שלי. אף אחד מהתוכים לא אף פעם לא אהב אותי כמו שתכננתי. אף אחד מהם לא היה נראה מרוצה. פעם היו ביצים לבנות קטנות מאוד בתוך הכלוב הטלה שהיה כמו בית עץ קטן שמותקן על הסורגים של הכלוב ברזל. אני לא זוכרת מה קרה לגוזלים. כל התוכים ברחו בסוף. זה תמיד העציב אותי. אחר כך כשגרתי בירושלים עם אנה הלכנו לקרקס והתקבלנו לקבוצה בערב הראשון. אני זוכרת כניסה רחבה ובטון, רצפה מתרוממת בעליה בכיוון האולם ספורט. זה בית ספר. בחוץ אבן ירושלמית בפנים בטון. וחדר הלבשה לבנים וחדר הלבשה לבנות. וספסלים לאורך הקיר, ותקרה גבוהה בלי סיבה. וחלונות למעלה. והיה ילד אחד מאוד קטן שהתאמן בחוג של הילדים, הוא ידע מעט עברית או דיבר מעט או היה קצת אוטיסטי, והשיער שלו היה שחור מאוד והידים דקות והרגלים, והעיניים בורקות מאוד, ותזזית, וקפיציות, והינו רצים יחד או צוחקים, אני הייתי המאמנת וקראתי לו ציפור. אחר כך אבא שלו לא הסכים שהוא יבוא יותר ואלישבע המנהלת של הקרקס אמרה שהוא מחטיף לו מכות רצח ואין מה לעשות.

בערב כשהלכנו אל ארנון עלו שני זיכרונות חדשים: אחד היה שינה באמבטיה. מישהו פעם ישן באמבטיה, בסיפור או בסרט, במחשבה או באמת, על מגבות ירוקות, כמו בעריסה. והשני היה ענף של גרניום, שתלנו אותו בעציץ חימר אבא ואני וזה היה העציץ שלי. ולכן אני מכירה את הצמח גרניום. הוא הצמח הראשון שהכרתי באופן אישי. ואמא אמרה שהוא מיוחד כי מהענף שלו יכולים לצאת שורשים. הפרחים שלו אדומים והעלים שעירים ורכים. והענף פציח, תוכו ירוק בהיר מימי.

אם באמת בכל יום אני אכתוב זיכרון, בסוף אני אשיג את הזמן ובכל יום אכתוב על יום אתמול? כמה זמן זה יקח לי? זה תלוי כמובן בכמות הזיכרונות שיש. ובקצב הכתיבה. איפה עובר הגבול בין זכרונות של פעם לזכרונות של עכשיו?

אני זוכרת את האוטו של איל חונה באלכסון ברחוב, אני זוכרת שיצאתי ממנו עם שי התינוקת שפלטה עלי בנסיעה. אולי זו היתה הפעם הראשונה שהיא פלטה. אני זוכרת את הריח החמוץ המתוק של הקיא, כולם מכירים את הריח הזה. איך זה מתגבש כמו גבינה מהר. אני זוכרת את אבני המדרכה המרובעות האפורות, אני זוכרת שביל גישה שממנו מתפצלות כניסות לכל הבתים בשורה, הוא מחופה עלוות עצים, הצמחיה שיוצאת מכל בית, שתי שורות בתים משני צדי השביל, אני עוברת מהר ולא מסתכלת פנימה, לא מחכה שיבחינו בי. אני זוכרת ערמת אופניים בכניסה לבית, אני זוכרת אופני טראק כחולים, הם יהפכו להיות שלי. אני זוכרת שיחים יבשים, הענפים שלהם כמו גלים מתעגלים מעל חלקת חצר יבשה משמאל, השביל הקצר אל הבית, אני זוכרת שתי מדרגות, אני זוכרת את שיח הלנטנה בצד ימין, אבא ועילי יעבדו יום שלם לעקור אותו כשנצטרך לעבור משם. אני זוכרת דלת עץ חומה, אני רואה את פסי העץ לאורכה, ועינית גדולה. הכניסה חשוכה. יש מדפי ספרים מימין, מדפים לבנים, נמוכים, ספרים קטנים, ספרי עם עובד. משמאל יש כניסה לחדר כביסה. וחדר שירותים חסום. אני מופתעת שמשתמשים בחדר הכביסה, יש בו אריזות של חומרי כביסה ישנים, משנות השבעים או אפילו יותר, ויש בו ציוד צבאי, תיקים תלויים מלמעלה, ויש בו ספרים, אין שם אור. אחר כך הפסקנו להשתמש בו, המכונה הציפה אותו, או שקרה משהו אחר, והמכונה עברה לעמוד בחוץ, ליד הלנטנה, מתחת לחלון של המטבח. המים שלה משקים את האדמה, ולפעמים צומחות שם עגבניות מגרעינים שנשטפים מהמטבח.

אני זוכרת שער ברזל ירוק כהה, אני זוכרת את החריקה, או יודעת איך נשמעות חריקות שערים, אני זוכרת שהשער היה נמוך, אני זוכרת קפיץ, אבל אני לא בטוחה. אני זוכרת פיתוחי פרחים. השביל נמתח לשני הצדדים נפרש לחבוק את הבית. אני לא זוכרת אם היו מדרגות בכניסה, אבל הגיוני שכן. אני לא זוכרת את הדלת. אני זוכרת אפלולית בהול הכניסה. אני זוכרת איך סבתא זיווה נכנסה לבית והחתולה שרטה לה את הרגל שריטה עמוקה. אני זוכרת את הרגל של סבתא זיווה גדולה ולבנה, ודם. מצד ימין אפשר להכנס לסלון, מצד שמאל חדר העבודה של אבא, חדר צר וארוך, יש בו שולחן וכיסא ומדפים וקלסרים, וחלון מעל השולחן, וצפוף בו, ולא נכנסים אליו. פעם התחבאתי מתחת לשולחן אחרי שציירתי על צ'ק שהיה מונח שם על השולחן, אולי דיברתי בטלפון ושרבטתי תוך כדי. מההול יוצא מסדרון שמאלה ומגיע למטבח. המטבח קטן והצבע בו צהוב. יש בו שולחן מתקפל שיוצא מתוך הארונות. זה פטנט. מהמטבח נפתחת דלת אל המרפסת המקורה הקטנה, שם אמא עושה כביסה, מול המרפסת עץ פקאן. המרפסת עמוסה.

אני זוכרת תקרה עם עננים. עננים לבנים על רקע תכלת, והחדר קטן מאוד. יש בו רק מיטה. ככה אני זוכרת את זה. דלת הזזה, אני מסתכלת פנימה מהמסדרון. זה חדר השינה של גיא ואילת, ומאי קראה לי לראות את התקרה. הם גרו בשלושה בתים שונים. בראשון אני זוכרת רק חלון פנימי גדול. ובובות על הרצפה. אפשר לעשות תאטרון בובות דרך החלון הפנימי הזה, ואנחנו קטנות מאוד. זה בקושי זיכרון, אני מתקשרת לאמא, אני רוצה הביתה. הבית השני היה ברחוב שלנו, ברחוב השיטה. מאי פתאום עברה לגור לידי וזו היתה השנה הכי טובה אי פעם. אני זוכרת אותי הולכת אחריה לבית שלה, היא היתה אצלי ועכשיו היא רצתה ללכת. יש לי בובות של פוני קטנות מגומי קשיח בידיים. צבעויות. אני הולכת אחרי מאי ואני מנסה לשכנע אותה לחזור. אני מנסה להשלים איתה. הולכת את כל הדרךלאורך הרחוב מהבית שלנו לבית שלהם. מאי רוצה הביתה. הבית הזה הוא השני שלהם, כאמור. החצר מוזנחת ויבשה. אני זוכרת את עצמי יושבת מחוץ לדלת של המטבח. הם גרים ליד הגן של שלי, גן גאולה. הבית בנוי כמו רכבת. יש כניסה קדמית. ומסדרון, ואחד החדרים הוא החדר של גיא ואילת. ובסוף המסדרון מגיעים למטבח, ובמטבח אילת פעם הכינה פיצה. והזמינה אותנו לארוחת ערב. אני לא זוכרת שחוץ מזה ההורים שלנו היו נפגשים, ואף אחד שהכרתי לא הכין בעצמו פיצה. הבצק שלה היה רך מאוד, זו היתה הפיצה הכי טעימה שאכלתי. ליד השולחן העגול במטבח החשוך של הבית הזה עמדנו פעם עם יונתן בן דוד של מאי שהיה גדול מאיתנו בכמה שנים ואני סיפרתי שמתנדנדת לי השן ויונתן אמר “תראי” והוא הכניס את האצבע שלו לפה שלי ונדנד את השן שלי וזה הזיכרון האירוטי הראשון שיש לי. מתוך המטבח יש דלת שנפתחת החוצה לחצר החומה, שיש בה רק אדמה חומה והצמחים יבשים ומוביל משם שביל של מרצפות מרובעות גדולות ופעם ישבתי שם לבד מחוץ לבית. הבית האחרון היה הבית שבו היינו הכי הרבה. בכניסה היה פיטנגו ופאפאיה שאף פעם לא טעמתי ממנה, אף פעם לא טעמתי בכלל פאפאיה עד שהייתי מבוגרת, אז פאפאיה היתה פרי חידתי ומסתורי בשבילי. לא ידעתי אם זה אמתי. כמו שלא ידעתי אם העץ שעועית גלידה שיש אצל סבתא של מאי הוא דבר אמתי ואם הפירות שלו הם באמת כמו שעועיות שגדל בתוכן צמר גפן מתוק כמו שקונים בלונה פארק. נכנסים לסלון, ועל הקיר ממול יש אוסף דיסקים גדול, ומבחינתי כולו היה דיסקים של הביטלס וכוורת. וליד הכניסה יש דלתות הזזה מזכוכית, ומחוץ להן יש מרפסת מרוצפת, ומעליה סככה פתוחה, ומעבר להן יש דשא, ובקצה הדשא עומד מבנה מעץ וזו הקליניקה של גיא, שהוא הומאופט, ולידה עומד עץ תות ועליו אולי יש בית עץ ומעבר לזה יש גדר שאפשר לחצות אותה אל שטח פתוח, אולי שדה שגדל בו משהו. בתוך הבית, מימין לדלת הכניסה יש ספות בצורה של ר', ופעם מאי ישבה שם עם אבא שלה כשהוא הביא לה מתנות מאנגליה, היה שם כובע ליצן צבעוני מקטיפה עם פעמונים בקצוות, והיה משחק כזה של חישוק שמסתובבים עליו חרוזים צבעוניים, ואני הייתי הכי טובה בזה מכולם, וכשאבא שלי נסע לאנגליה ביקשתי שהוא יביא לי בדיוק את אותם דברים, הוא הביא כובע אבל חישוק כזה הוא לא מצא ומאז ראיתי משחק כזה רק פעם אחת נוספת בחיים, אבל החרוזים שהיו עליו היו כסופים ולא צבעוניים. אחרי הסלון הקטן הזה עם הדיסקים והספות יש פינת עבודה, ושם עומד המחשב של גיא, שהוא מחשב מקינטוש ויש עליו משחקים הרבה יותר יפים מבמחשב של אבא שלי, ואני הכי טובה בהם ועוברת את כל השלבים. כל הזמן רציתי לבוא למאי לשחק במחשב ואפילו שידעתי שזה לא מנומס לבוא רק בשביל זה לא יכולתי להתאפק וביקשתי. זה הזיכרון של דחף כפייתי הראשון שיש לי. משם ממשיכים למטבח, זה הכל חלל אחד הסלון פינת העבודה והמטבח. ובמטבח יש שולחן ארוך מעץ כבד וכהה, ואני אוכלת סוכר חום מצנצנת. אצלנו אף פעם לא היה סוכר חום, והסוכר הזה טעים לי. על הקירות תלויים מדפים ויש עליהם ספרי בישול ותבלינים. אני זוכרת שתמיד היה להם בבית סלוטייפ חצי שקוף, בגוון מט, ועמימות כזו וחיספוס כזה של המגע שלו, והיה לו ריח מיוחד מתוק עמוק פלסטיקי והייתי פותחת אותו בשביל להריח. פעם חלמתי שאני יושבת ליד השולחן הגדול במטבח, ואני פותחת צנצנת שחורה של טיפקס, ואני מריחה אותה וזה רעל והחדר מסתחרר סביבי והראש שלי נזרק אחורה ואני מתה. ואני חושבת – אני מתה. מול המטבח יש דלת לחדר של גיא ואילת. נדמה לי שלא הבנתי למה הם לא צבעו גם כאן את התקרה כמו שמיים, מי יכול לוותר על דבר כזה? ואחרי כן מתמשך מסדרון, וממנו יש דלתות לחדרים של הילדים, אני לא יודעת באיזה מהם מאי גרה. בראשון היה הלול של נור, וארון גדול ואני ומאי היינו משחקות שם בבובות. נור היתה תינוקת וההורים שלי היו אומרים שגיא ואילת משאירים אותה לבד בבית ויוצאים לבלות, והיא בוכה כל הלילה. וים גר בחדר השני וההורים שלי אמרו שאילת וגיא לא אוהבים אותו, ואומרים עליו שהוא ילד נאחס ואיך אפשר לומר דבר כזה על ילד. בחדר הזה היה ציור על הקיר, של שדות ובית קטן ושמיים, והוא היה מצוייר בצבעים בהירים, ובמשיכות מכחול עגולות כאלו, כמו ציור ענני. מאי אמרה שדודה שלה ציירה את זה. ואחרי החדרים, בהמשך המסדרון היה חדר אמבטיה, והיינו חייבות לשטוף את הרגליים כל פעם שהגענו יחפות מבית ספר. והסבון היה קשה ומחורץ, בגוונים של וורוד ולבן מעורבבים, והיה לו ריח של קוקוס. ומאי אמרה שאבא שלה אומר שבכלל לא צריך לצחצח שיניים עם משחה וכשסיפרתי את זה לאמא שלי היא כעסה מאוד ואמרה שאני כן אצחצח עם משחה ושלא יגידו לי שטויות.

רק עכשיו נזכרתי שכבר מזמן זיהיתי את הקיטוע שלי, ואת הזיכרון הפגום שלי, כדברים שנובעים מהניתוק שניתקתי את עצמי מאנשים. הקיטוע של הזיכרון שלי הולך יחד עם הקטיעה של הקשרים, גזרתי על הזיכרון האישי שלי לצוף לבד בעולם, בלי שיהיה מוחזק בתוך רשת הזיכרונות של האנשים שחלקו איתי את הדברים. אי אפשר לזכור לבד. אני רואה את זה על אבא. הוא תמיד מעוות דברים. הוא זוכר לא נכון. זה בגלל שהוא זוכר לבד, הוא לא נטוע, אין לו שיחות. בתוך השיחות התבנית של הזיכרון נשמרת. אנחנו יכולים להחזיק את זה יחד, אבל לא לבד.

רק אמא שלי היתה זוכרת את הדברים שאני זכרתי. רק אנחנו נשארנו יחד. אבא שלי לא יזכור את הציפור הלילית שראינו בעץ ליד הבית, והוא בטוח לא זוכר את הפעם שבה הוא צעק עלי במטבח ליד השולחן המתקפל, אותו שולחן שפעם קרס פנימה,חזרה לתוך הקיר שממנו הוא יוצא, והיתה עליו הצלחת שלי, עם הציור של הילדים ומגש הפירות, שנפלה ונשברה. הוא לא יכול גם לתקן לי את הזיכרון ולשים את הדברים במקום הנכון שלהם. רק היא היתה יכולה. אנחנו כל הזמן נפרדים. היינו שם יחד אבל רק אני זוכרת. שי כל הזמן מאתגרת אותי בזיכרונות, ואני כל הזמן נכשלת. הבוקר רציתי לחזור הביתה. שנשמע את לאונרד כהן ואמא ואבא יהיו בבית ואף פעם שום דבר לא יקרה. נדמה לי שאם אני ארשום מספיק זיכרונות הגוף שלי יתמצק. איך להסביר? הבוקר התגעגעתי לאיל. בכל התאים של הגוף שלי יש מגנט קטנטן שמתגעגע דווקא אליו. בכל תא יש הרבה מגנטים כאלו שונים, שנמשכים לזמן אחר, ואני מנסה לתת להם להתקיים בו זמנית. לפעמים אני מרגישה שעם כל המתכת הזו בתוכי הגוף שלי היה כבד כל כך שאני אקרוס לתוך עצמי.

אני זוכרת רצפה ירוקה אחרת. אבל אני לא בטוחה אם זה היה סומסום ירוק או רצפה מצויירת של בתים בלב תל אביב. אני זוכרת כל פרט בבית בצורת זיכרון עמוק רווי. הארונות הישנים של המטבח, צבועים בצבע שמן לבן, הזחלים השחורים במרפסת, שהתרבו מתוך הדלי של הקומפוסט מעצמם, ונעמי שמחה עד שהשכנה שחלקה איתם מרפסת התלוננה, הגיגיות באמבטיה, כי האמבטיה היתה סתומה, והילדות בתוכן, ואור צהוב ורצפה צהובה, וטינופת מתוקה של משחת שיניים בריאותית וסבון טבעי וכביסה מלוכלכת שממלאה את כל החדר אמבטיה הגדול, ומכונת כביסה עשר קילו, ואת הכביסה תולים במרפסת ומתחת יש מכונית של עשירים כי זה שדרות רוטשילד ופעם נפל עליה משהו, אולי מוט ברזל ועשה נזק, אני לא זוכרת מה קרה. נעמי ועופר נתנו לי חדר, ואני עזבתי את הבית בבר כוכבא לכמה זמן. שי ואני ישנו שם במיטה גדולה, והרצפה היתה ירוקה ויכולתי לסגור את הדלת עם מנעול קרס קטן, זו היתה דלת הזזה. ובחדר ליד היה מחסן סדנא של עופר, והיו בכניסה מגירות עמוסות בברגים ודברים אחרים, ואופנים היו תלויות מהתקרה. בפעם הראשונה שבאתי לשם עופר הוציא רתכת וריתך משהו על הרצפה בין המטבח לסלון. ובסלון אף פעם לא היתה יותר רצפה מאשר ריצוף צעצועים, ותמיד היה ריח של שתן תינוקות כי אלודיה היתה תינוקת קטנה ונעמי רצתה לפשפש אותה. ואלני היתה ילדה כעוסה ושי היתה קטנה אבל יותר גדולה ממנה. והיתי יושבת איתן על השטיח ומשחקת איתן. והיתה תלויה מעלינו ציפור עץ מעופפת, ונעמי היתה קונה לילדות בגדים יפים ונעלים חדשות והיתה מראה לי, וידעתי שהיא רוצה עוד ילדה. פעם הבאתי לה ברבור עם שלושה אפרוחים על הגב, מהבובות פלסטיק היקרות שהתחילו למכור בשנים האחרונות, זה היה כבר אחרי שאני ועופר היינו מאוהבים, ובאמת רציתי שתהיה לה עוד ילדה, ואחרי שנה או שנתיים או שלוש היא באמת נולדה. זה היה אחרי שעופר ואני כבר נפרדנו, ונעמי גנבה לי עגלה מהחצר ופינצ'רה אופניים. אפילו אחרי הרומן שהיה לי לרגע עם אסף שגר על הגג שלהם, עם דשא סינטטי ובית שעשוי מפטנט שהוא המציא כמו חצי גליל, כמו מאורה. זה היה אחרי שלילה אחד היינו יחד בבית ברשי, שם גם היה הגג הזה, לא ברוטשילד, ואני נישקתי את נעמי על השפתיים הדקות שלה. היינו עומדים שם בכניסה לבית, בחדר מדרגות שהיה רק שלהם ועופר מילא בדברים על מדפי מתכת כמו של איל, מול הדלת היה חלון שהשקיף למטה אל הרחוב והיינו מעשנים סיגריות, למרות שאף אחד מאיתנו לא עישן לפני כן, ולמדנו לגלגל לאט לאט.