רק עכשיו נזכרתי שכבר מזמן זיהיתי את הקיטוע שלי, ואת הזיכרון הפגום שלי, כדברים שנובעים מהניתוק שניתקתי את עצמי מאנשים. הקיטוע של הזיכרון שלי הולך יחד עם הקטיעה של הקשרים, גזרתי על הזיכרון האישי שלי לצוף לבד בעולם, בלי שיהיה מוחזק בתוך רשת הזיכרונות של האנשים שחלקו איתי את הדברים. אי אפשר לזכור לבד. אני רואה את זה על אבא. הוא תמיד מעוות דברים. הוא זוכר לא נכון. זה בגלל שהוא זוכר לבד, הוא לא נטוע, אין לו שיחות. בתוך השיחות התבנית של הזיכרון נשמרת. אנחנו יכולים להחזיק את זה יחד, אבל לא לבד.