אני זוכרת? אני זוכרת אגוזי מקדמיה קטנים ועגולים. כדורים חומים קשים בסלסלה הקטנה, העליונה מבין שלושת הקומות של סלסלות מתכת עדינות, מחוברות בשרשראות, ליד הדלת החסומה של המטבח בבית של איל. אני זוכרת את הרהיט שהיה מונח על הרצפה, ארגז עץ כבד, מגולף, שאי אפשר לפתוח אותו כי הוא משמש כשולחן אוכל לאוכלים בישיבה, על רצפת לינולאום ירוקה, מתקלפת ליד הפתחים, אחד מוביל אל הבית, אל המעברים של הבית, המעברים בין מדפי ספרים שמחפים את כל הקירות, ואחד מוביל אל החצר, זו הדלת עם הסלסלות, שחסומה משני הצדדים בערמות של חפצים, אני לא חושבת שראיתי אותה פתוחה אי פעם עד לזמן שבו באו חברים לכמה ימים ועזרו לנו לרוקן את הבית מכל הדברים שהיו בו. אני זוכרת קומקום אמאיל צבעוני בארון מתחת לכיור שהיה מלא בג'וקים. אני זוכרת את החלון מעל הכיור, מרושת בצמחים. מאוחרי ארגז העץ היו מדפים, אותם מדפי מתכת של ספריות שהיו בכל הבית, אלו היו מהסוג האפור, ועליהם היתה ערבוביה של חפצים וספרים. ספרי בישול וחפצי מטבח ישנים שלא משתמשים בהם, אני זוכרת שהתאמצתי פעם להגיע למדפים הגבוהים. אני זוכרת איך איל כעס עלי שאכלתי את כל המקדמיה. לא ידעתי שהוא יכעס, וגיליתי רק כשהוא התבדח וסיפר ליעל שאכלתי את כל מה שהיה. אני חשבתי שבבית הזה יש יותר מדי דברים, וכל הדברים נראו לי בלתי אישיים. לא ידעתי שאת המקדמיה הביאו רק לאחרונה, והניחו אותה בין הרים של חפצים, והיא בשונה מהחפצים המתיישנים, המשתרשים, יכולה לזוז הלאה, להנתק מהלפיתה של הבית. לא ידעתי גם שאפשר לאסוף אגוזים בחצרות של בתים אחרים. אני זוכרת חוויה דומה כשרציתי להרכיב בשביל עילי מובייל על גלגל אופניים. אבל כאן, לא אני טעיתי, פשוט לא הבנתי איך הדברים קורים. כל חפץ שרציתי לחבר למובייל היה שימושי למשהו, כל דבר היה קני ומכיר, הכל היה יקר. ראש של בובה משנות ה-50 או מכוניות צעצוע, חתיכה יפה של זכוכית. וחלק מהדברים היו צעצועים של לין וככה הפכתי לגנבת מילדים. אני זוכרת איך בבוקר הראשון אחרי שנשארתי לישון בבית, וישנו ביחד עם לין על מזרון גדול על הרצפה באחד החדרים, מוקפים מדפי עץ עמוסים בשורות ספרים כפולות או בספרים מאחורי שורות של חפצים קטנים בקדמת המדף. בבוקר איל עלה מהמטבח ונתן לנו לטעום לחם עם ממרח אגוזים מתוק. אתן חייבות לטעום, זה הכי טעים בעולם. אז עוד לא הכרתי את הצורך להוכיח את העליונות של אוכל טבעוני, ובעיקר לשכנע את לין שזה לא פחות טוב, והבנתי את הדברים כפשוטם. זה היה הכי טעים בעולם. אני זוכרת את ארגז העץ במטבח כי פעם, כעבור פחות משנתיים, קשרתי מסביבי בד סינטטי מחוספס וגמיש, בצבע יין אדום, ובתוכו הנחתי את התינוקת שלי, והסתובבתי איתה בבית שמחה. רקדתי במטבח, התינוקת מקפצת במנשא המאולתר שלי, ומעל ארגז העץ הגדול הזה היא החליקה לי החוצה וכמעט נפלה.