נכתב בזמן אחר לגמרי לא מזמן:
על זיכרון – או בשבחי האגרנות אנחנו עוברות דירה. עברנו. עומר פה איתי אבל הוא ילך בקרוב. זה לא הבית שלו זה הבית שלי. זה לא הבית שלי זה הבית של ג'מאל. שושי מוציאה את הדברים מוכנית מתוך הארגזים ומסדרת על המדפים. הבית שלה בארגזים. אצלי זה הכי שיט רנדומלי. יש כמה דברים מייסרים בתהליך הזה. לא מיינתי את הדברים לפני המעבר. אני ממיינת אותם עכשיו. המיון מייסר. הוא מציב שתי ברירות. או שאני שומרת או שאני זורקת. הוא מציב שתי ברירות, או שאני יודעת מי אני או שעוד לא גיליתי. למשל, ערמת הבובות הישנות. צפרדע, עכברים שמתחבקים, בובת מיקי מאוס, חתולה לבנה עם אף ורוד וקשקוש על הבטן, ליצן, אלו תמיד היו שם. חתול מבד תכלכל פרחוני, דובה ורודה, אריה קטן, אלו הגיעו מוקדם מאוד. סנאי, בובות מבד מגבת, בובת הולי הובי עם תלבושת מלאה (היא תחליף של בובה ללא תלבושת שאנטיה נתנה לי פעם מתוך האוסף שלה. בימי השוק מצאתי פעם אחת כזו לבושה, איזו התרגשות, אז היה קל להחליף את המקורית בחדשה, זהה, לבושה), בובת טיף טיף (היתה לי גם תחפושת תואמת, גיל 5? הבובה חסרה את הכובע האדום, לתחפושת היה שיער בד סינטטי ארוך צהוב), בובת ארנב, בובת פיל צבעונית קטנה, אני זוכרת מתי כל אחת מהן הופיעה. צביר זיכרונות חומרי. שאלה ראשונה: באיזה אופן אנחנו אמורים לזכור? (אמורים של משהו שאני חייבת למצוא לו שם, ההנחה שיש לאדם טבע, ההסתמכות האנתרופולוגית לכאורה על עבר קהילתי – שבטי כלשהו, עבר של כפר מדומיין, מקום שאף פעם לא עוזבים אותו, בית שהוא כל העולם הקיים.) באיזה אופן אנחנו אמורים לזכור? האם הזיכרון אמור להיות חבוי בי כמו גרעין שבלעתי, זיכרון פנימי, לכל אחת זיכרון משלה. התפיסה של האדם המנותק, יש לו זיכרון משלו, הוא הולך בעולם הגדול וכולו צביר זיכרונות עטוף בשר. איפה גדלת? באתי מאיזה מקום. אני מישהי. אני זוכרת. הזיכרון כך הוא מעין מכשיר להבניה של האינדיבידואל. אי אפשר לחשוב על הזיכרון בצורה אחרת. המהות שלו היא פנימית, אישית. אני עשויה מזיכרונות, וזיכרונות הם ישויות מנטליות, הן רוחות הרפאים של היחיד, הם האלים פרטיים, הם שלי. או, (ועכשיו במעבר לשבט המדומיין, טריטוריה קבועה? אנחנו יושבים על אדמה? חקלאים בבקתות בוץ? כפר דייגים על הים, בתי במבוק? לא טיילתי בעולם ולא ראיתי שום דבר, עומר שאל למה בעצם היסטוריה ולא אנתרופולוגיה, אני חייבת להודות שמאגר הדימויים שלי דל.) זיכרון קולקטיבי. מילים טעונות. פתאום הפואנטה של הכתיבה הזו נראת קצת פחות מלהיבה. כמובן, מושג קיים, זיכרון קולקטיבי, יש לך מה לחדש? אני שמה את זה בצד, אני אבדוק רגע אם הזיכרון הקולקטיבי שאני מתכוונת אליו הוא זה המוכר. בחזרה לאוסף הבובות. אני מוציאה אותן מתוך איזה ארגז, ומתבוננת בהן. הן מכוערות ומרוטות. הפרווה שלהן גסה. מוכתמות, האפים של רבות מהן חסרים. אני מסתכלת עליהן בעיניים זרות. אין בהן כל ייחוד. כמובן, אפשר להפריד את אלו שהן יפות יותר. עבודת יד יותר. משהו שאפשר לראות בו את העבר, גם מבחוץ, אבל זה יפספס את הנקודה. ובכל זאת, יש אדם בעולם שיסתכל בהן ויראה כמוני את העבר. אחותי. יש מהות יותר בסיסית לקשר דם? מה מייחד את הקשר של אחים אם לא השותפות בהכי הרבה זיכרונות חיים? הזיכרון כדבק. זיכרון חיצוני. האם אפשר לחשוב על העולם כנשא של זיכרון במקום על המוח? הזיכרון כעצם מוחשי? חפץ זיכרון? זה נשמע כמו פמפלט שמתלווה לאמנות במוזיאון הרצליה. הייתי נוסעת לשם עם אמא לפעמים. אהבתי את זה, זיכרונות יפים. כמובן, אמא שלי מתה ומאז אני עסוקה יותר בזיכרון. התקלקל ההארד דיסק החיצוני הכי יקר שלי. אז לא חפץ זיכרון, אנחנו לא במוזאון, אנחנו בסיור באנתרופולוגיה הדמיונית. חקר מקורות התרבות, טבע האדם. אנחנו חיים בכפר, ובאותו מקום כולנו גדלנו. אני לא מדברת על הפגישה של ישראלים בחו”ל, למרות שאני כן. אני כן, אבל מנסה לחשוף איזה טבע, שמתכחשים לו, במקום לומר, כן ככה זה, אנשים נוטים להתרפק יחד בנוסטלגיה על מה שמשותף אני שואלת, איך זה כשאף אחד לא עוזב אף פעם את ישראל. והיא קטנה, בדיוק בגודל הזה שאומרים שהוא האפשרות שלנו לזכור. 300 שמות ופרצופים? 1000? לחיות בתוך הכפר. הכפר שכולו מכיל זכרונות, הכפר עשוי מזכרונות. אף אחד לא זוכר שום דבר לבד. שום זיכרון הוא לא פרטי. תמיד היה שם מישהו. תמיד המישהו הזה נשאר. הזיכרון הוא לא במוח, הוא באדמה ובתווי הנוף. הקולקטיביסטית בונה פה תזה. כן כן. הזיכרון הפרטי מבנה אינדיבידואל כצביר זכרונות קריסטלי, הזיכרון הופך לרכוש פרטי. הזיכרון המשותף מבנה קודם כל קהילה, זוכרת, שחייה בתוך סביבה שמהווה זיכרון חיי. אפשר גם לחשוב על תפיסות עבר והווה, תפיסות זמן שונות שעולות מזה אבל זה לא למסגרת הטקסט הזה. והיחיד בקהילה הזוכרת, מהו? נקודה שנעה בחול. שרטוט בחול. נמלה בקן. בחזרה לחפצים. למעבר דירה. לאוסף הבובות. לרצון להפטר ממנו. מהחלון של הסלון בבית החדש רואים את השמים ואת הכוכבים. אני לא רוצה להסתכל. אני כועסת על עומר שהוא הולך. אני לא רוצה בית כל כך גדול שאצטרך לזכור לבד. אני כועסת על כל הזמן שנרשם בי ורק בי. איזה קיום יש לזיכרונות שאני צוברת מהבית החדש שלי. השותפות עם שושי מכעיסה אותי, לא איתה אני רוצה לזכור. לשי אין אחים ואחיות עכשיו, היו לה אבל עכשיו כבר לא. כי הן לא כאן לצבור זכרונות יחד. הדבר האיום ביותר בלגדל ילדה לבד זה העול הנורא של זכרונות שרק אני יכולה לשמור. המחשבה הכי כואבת של הזמן האחרון היא זו שאומרת שעשיתי טעות. הייתי צריכה לדעת, הייתי צריכה לדעת מה הדבר החשוב ביותר וברגע שנפרדתי מאיל הייתי צריכה למצוא לשי אחים ואחיות. הייתי עוברת לקיבוץ, לנווה איתן, לבית שיכון, למקום עם חברים, יד אליהו, לא היו לי חברים, רציתי להיות שוב בת 18, הייתי, השארתי את שי בבית, יצאתי לטפס. בדידות. בחזרה לחפצים. לשמור את אוסף הבובות, זה לומר שאני רוצה בית. כמות הארגזים שהעברנו מעידה עלי שאני לא נוודית. עוד ועוד ארגזים והדברים בתוכם אמורים להיות שלי. אני לא מצליחה לקחת על זה אחריות. אני לא יודעת מה מכל זה שלי. ערמה זמנית תמידית של חפצים שזזה איתי לאן שאני הולכת. הם אומרים משהו שאני לא מוכנה להזדהות איתו. לקחת אחריות. זה הבית של שי. אני עצובה נורא. הכתיבה נתקעת. זה הבית של שי ואני לא רוצה בו. הוא לא שלי. בטח שאני כועסת על עומר. הוא לא רוצה וגם אני לא רוצה אבל רק לאחד מאיתנו יש ברירה. הוא אורח. אם רציתי לגדל את הילדה שלי לנדוד הייתי צריכה להתחיל מוקדם יותר. ולמה לנדוד? כי הצביר החומרי הזה מזכיר לי יותר מדי את השבט, וההשוואה כל כך גרוטסקית ועצובה. שברי שבט בתוך בתים, אני לא מזדהה עם זה, אני לא רוצה להיות בורגנית. הכל זמני, הכל מקרי, לא אכפת לי לנדוד בין דירות עם ארגזים של חומרים מתכלים. כל החפצים שאני לא מזוהה איתם, כל הדברים שהם לא אני. מה אכפת לי, יש לי כסף, שעברו איתי דפי טיוטה, שיעברו איתי תבלינים, שיעברו איתי בגדים, אני משתמשת בהם עד שהם הופכים לסמרטוטים. אבל בתוך כל הדברים האלו, מסתתרים הדברים שלי. ארגז בובות, ארגז של בגדים שאני לא יכולה לזרוק. הציורים של שי. המכתבים שלי. אני בשביל שי ההורים שלי. החיים שלה נוצקים לתוך המיכל שאני נותנת לה. אני אחראית לשמור לה על הציורים. אני לא זוכרת את המילה הראשונה ששי אמרה. אין לי עם מי. החיים שהיו לנו היו השבר של החיים שלי. אני שומרת על הציורים שלה. אני לא יודעת למה. מה נעשה איתם? נבנה מהם קירות לאיזה בית? הם יהפכו אותנו לשתיים יחד? נזכור יחד? אני לא זוכרת כלום. הדברים שלי צריכים בית. הם צריכים מקום, הם לא צריכים להיות מטלטלים. אולי מחסן. אין לנו בית של ההורים. אין לי כפר לחזור אליו ואין לי חברים שאפשר לדבר איתם על זכרונות משותפים. נגה בטח זוכרת, פוקהונטס, כפכפי אצבע מרופדים. ראש אולי זוכר, רישומים קטנים, אני ישנה במזרון ליד, פלוצים מביכים. מאי אולי זוכרת אבל ממנה תמיד נושבת צינה קפואה. קשת, גורי, אסי. אני לא יודעת אם האנשים האלו רוצים לזכור אותי. מיכל. אני לא חברה של אף אחד מהאנשים שיש להם זיכרון משותף איתי. רק שלי. ועילי קטן מדי. ואמא שלנו מתה. ואבא שלי ממציא זיכרונות וזה רק מפחיד. לשמור את הבובות זה לומר, אני שומרת את הזכרונות של עצמי. רציתי כמובן לבנות פה קייס פוליטי. כולנו נוודים וכולנו מוותרים על הכפר. כולם מזלזלים באגרנות. אגרנות אומרת: זה חשוב, אני לא בודד, אני לא אינדיבידואל, אני צביר חומרי. אפשר לראות עלי ומסביבי את הפנים שלי. את הבפנים שלי. אני יכול לספר סיפור לכל חפץ אבל לא כל סיפור יכול להיות מסופר עלי, החפצים מגבילים את החופש, גם את החופש להיות זיקית. נוודות היא ערך קפיטליסטי, אגרנות היא שמרנות של עולם ישן נעלם. רק בבית יש לדברים הקשר וטעם. רק בבית אנשים חיים סיפור פרטי. נוודים זזים בתוך המטריקס, אין להם בית ואין להם התנגדות. מספיק לכתוב עכשיו עלמה. את צריכה ללמוד איך לכתוב, לא ככה.