אני זוכרת את האוטו של איל חונה באלכסון ברחוב, אני זוכרת שיצאתי ממנו עם שי התינוקת שפלטה עלי בנסיעה. אולי זו היתה הפעם הראשונה שהיא פלטה. אני זוכרת את הריח החמוץ המתוק של הקיא, כולם מכירים את הריח הזה. איך זה מתגבש כמו גבינה מהר. אני זוכרת את אבני המדרכה המרובעות האפורות, אני זוכרת שביל גישה שממנו מתפצלות כניסות לכל הבתים בשורה, הוא מחופה עלוות עצים, הצמחיה שיוצאת מכל בית, שתי שורות בתים משני צדי השביל, אני עוברת מהר ולא מסתכלת פנימה, לא מחכה שיבחינו בי. אני זוכרת ערמת אופניים בכניסה לבית, אני זוכרת אופני טראק כחולים, הם יהפכו להיות שלי. אני זוכרת שיחים יבשים, הענפים שלהם כמו גלים מתעגלים מעל חלקת חצר יבשה משמאל, השביל הקצר אל הבית, אני זוכרת שתי מדרגות, אני זוכרת את שיח הלנטנה בצד ימין, אבא ועילי יעבדו יום שלם לעקור אותו כשנצטרך לעבור משם. אני זוכרת דלת עץ חומה, אני רואה את פסי העץ לאורכה, ועינית גדולה. הכניסה חשוכה. יש מדפי ספרים מימין, מדפים לבנים, נמוכים, ספרים קטנים, ספרי עם עובד. משמאל יש כניסה לחדר כביסה. וחדר שירותים חסום. אני מופתעת שמשתמשים בחדר הכביסה, יש בו אריזות של חומרי כביסה ישנים, משנות השבעים או אפילו יותר, ויש בו ציוד צבאי, תיקים תלויים מלמעלה, ויש בו ספרים, אין שם אור. אחר כך הפסקנו להשתמש בו, המכונה הציפה אותו, או שקרה משהו אחר, והמכונה עברה לעמוד בחוץ, ליד הלנטנה, מתחת לחלון של המטבח. המים שלה משקים את האדמה, ולפעמים צומחות שם עגבניות מגרעינים שנשטפים מהמטבח.